מעיין הוא מבוע של מים מתוך האדמה. לרוב מדובר במי גשמים שחלחלו מפני הקרקע עד לשכבת קרקע אטומה (שכבת האקוויקלוד) המונעת את המשך החלחול. מים אלה זורמים על פני השכבה האטומה עד למוצא כלשהו אל פני השטח.
סוגי מעיינות
מעיינות מתחלקים לסוגים הבאים לפי הגאולוגיה שלהם:
מעיין שכבה - שבו מים זורמים מעל שכבה אטימה למים, עד שהיא נחשפת. מעיין עין גדי הוא מהסוג הזה.
מעיין העתק - שבו המים זורמים עד שהם מגיעים לסלע שלא חדיר למים שנעתק ממקומו ושם הם זורמים במעלה הסלע ופורצים. מעיינות הגלבוע הם מעיינות מהסוג הזה.
מעיין קארסטי - שניזון ממים המחלחלים בסלע הגיר הסדוק. חלק ממעיינות אלו הם מעיינות פועמים שלהם צורת אגירת מים כמו סיפון של כיור. מעיינות מהסוג הזה הם מעיין הגיחון שנקרא על שם שהוא מגיח, ועין פואר בואדי קלט (בעברית: עין מבוע בנחל פרת).
מעיין ארטזי - הפורץ בשל לחץ מים שנוצר בשכבות התת-קרקעיות.
חלוקה נוספת של המעיינות היא לפי סוג הזרימה שלהם:
מעיין איתן - הזורם כל ימות השנה, לדוגמה: מעיינות הירקון.
מעיין אכזב - הזורם באופן בלתי רציף, לדוגמה: גיחון.
בחלק מהמעיינות ישנה התערבות מעשי ידי אדם, בחציבת נקבה מלאכותית לתוך המעיין, על מנת להגדיל את שטח הספיקה שלו ולהגביר את זרימתו. מעיינות כאלו מצויים בסטף וליפתא בקרבת ירושלים. במעיין חתום (שיהש"ר ד' י"ב) ישנה סתימה של המעיין החיצוני, שנמצא לרוב מחוץ לעיר בואדי, וחציבת נקבה פנימית שמטה את זרימת המים ומוליכה אותם לתחומי החומות של העיר כמו בגיחון. בשיטה זו מי המעיין אינם יכולים להשלט בידי אויב הצר על העיר.
בזמן הקדום חלק מהחקלאות בארץ ישראל התבססה על מעיינות. בריכת אגירה הייתה אוספת את המים שנבעו מהמעיין, ומשם היו תעלות השקיה שהזרימו את המים לשטח החקלאי באמצעות כח הכבידה כאשר פתחו את הסכר של בריכת האגירה. שיטה זו מכונה במקורות מעיין גנים. (שיהש"ר ד' ט"ו).
מי המעיינות נחשבים למים איכותיים וצלולים ונוהגים להפיק מחלקם מים מינרלים בבקבוקים. בספרות המעיין מסמל מקור נקי וטהור שלא מתלכלך ולא מתרפש.
מקור: עמנואל מזור, גאולוגיה בפטיש ישראלי, האוניברסיטה הפתוחה, 1980 .
הוסף תגובה