דוד

בעודו נער החל דוד ללחום את מלחמות ישראל. קרב דוד וגלית, שבו הצליח הנער הקטן לגבור על הלוחם האימתני שערער קשות את המורל של שאול וצבאו, עשה את פרסומו הראשון של דוד, והפכו מנער אלמוני לגיבור לאומי. בעקבות נצחונו המפליא חובר אליו יהונתן, בנו של שאול ויורש העצר, שאף מסכים לוותר על מעמדו לטובת דוד. לפי המתואר בספר שמואל דוד היה איש חיל, אמיץ לב ובעל כישורים צבאיים, והתקדם במדרגות הצבא לדרגה בכירה. ביחד עם התקדמותו בקרירה הצבאית, התחתן עם מיכל, בתו של שאול המלך האוהבת אותו. למותר לציין, שזהו האיזכור היחיד בתנ"ך לאשה שאוהבת את בעלה.

 
שאול מנסה להרוג את דוד כאשר הוא מנגן לפניושאול המלך, שלא יכול היה לסבול את הצלחתו המטאורית וריבוי כישרונותיו, קנא בו, האשים אותו בחתרנות, רדף אותו וניסה להורגו מספר פעמים - אך נכשל בכל ניסיונותיו, עד שדוד נאלץ לברוח אל הפלישתים, ולהתחזות שם לאויב ישראל. בתקופת הרדיפות יכול היה דוד לפגוע בשאול רודפו מספר פעמים אך נמנע מלעשות כן, בעיקר מכיוון שהחשיבו ל"משיח ה'" - אך גם בשל יחס ההערצה והאהבה שהייתה לו כלפיו, כפי שבא לידי ביטוי למשל בשמואל א' כ"ד ח'-כ"ב: לאחר שדוד יכול היה לפגוע בשאול, אך רק חתך את קצה מעילו - דוד השתחווה לפניו, קרא לו "אדוני" ו"אבי", ושאול בתגובה בכה וקרא לו "בני".

באותה תקופה ביסס דוד את מעמדו הפוליטי בעם ישראל: הוא אסף אליו חבורה של מאות פליטי חוק, וביחד איתם הגן באופן ספורדי על גבולות יהודה מפני פלישות ובזיזות של הפלישתים. השתלחותו של נבל הכרמלי בדוד, וכינויו אותו "עבד מתפרץ לפני אדוניו", כמעט הגיעה לכדי הריגתו של האחרון. רק אשתו החכמה של נבל, אביגיל הצליחה להרגיע את דוד ולהסיתו מדרך של הרג. מאוחר יותר, לאחר שאנשי שבט יהודה מנסים להסגיר את דוד לשאול, הוא בורח עם שש מאות אנשיו מעבר לגבול, ומוצא מקלט אצל אוייבם של ישראל - אכיש הפלישתי מלך גת, שם הוא מתיישב בעיר צקלג, ומעמיד פנים שהוא מנאמני אכיש - בעוד שהוא באופן מחתרתי דואג לפגוע ולחסל את אויבי ישראל.

לאחר מותם הטרגי של שאול ובניו בגלבוע, נמשח למלך יהודה, ולאחר מכן, לאחר שאבנר בן נר, מפקד צבא שאול, מעביר אליו את נאמנותו - הוא מוכר כמלכה של ממלכת ישראל כולה: "בחברון מלך על יהודה שבע שנים ושישה חודשים, ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה" (שמואל ב' ה' ה'). כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד (שמואל ב, ה, 6-10) הוא אחד הסיפורים הקשים לפירוש בתנ"ך. דוד ביצר את מעמדה של ממלכת ישראל, ארגן צבא קבע, לחם וכבש את רב אויבי הממלכה בכל גבולותיה: פלישתים, עמון, מואב, ארם דמשק וארם צובא ועוד. הפך את ירושלים לעיר הממלכה לאחר שכבש אותה מידי היבוסים, והקים את ארמונו שם. על פי המסופר בספר שמואל, הוא רצה להקים את בית המקדש, אבל נתן הנביא נשלח לבשר לו כי לא הותר לו הדבר, עקב המלחמות הרבות שערך והדמים הרבים ששפך.

פרשיה מפורסמת שהתנ"ך נותן לה מקום רב, היא מעשה דוד ובת שבע - הסתבכותו של דוד בפרשה של ניאוף. על פי המסופר בספר שמואל, דוד חומד את בת שבע, נכדתו של יועצו אחיתופל ואשתו של אוריה החתי, אחד מאנשי צבאו הבכירים, ואף שוכב עימה כאשר אוריה בשדה הקרב. לאחר שהיא נכנסת להריון, הוא מנסה לטשטש את מעשיו בזה שהוא קורא לאוריה ומשדל אותו שילך אל ביתו, אך אוריה מסרב. דוד שולח אותו בחזרה לשדה הקרב, ובידו אגרת שיגלגלו את מותו בזה שינטשו אותו בשדה הקרב, יואב בן צרויה מפקד צבאו, ממלא בשינוי אחר ההוראות וגורם למותו של אוריה ביחד עם חיילים נוספים. לאחר שאוריה מת, דוד אוסף את בת שבע לביתו ומתחתן איתה. במקום זה נכנס נתן הנביא לתמונה ומוכיח אותו על הריגת אוריה ועל לקיחת בת שבע לאשה, דוד מתוודה על חטאו, ועונשו כבד, "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: (יא) כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת:" (ספר שמואל ב' פרק י"ב י') עונשים אלו מתגשמים כאשר, אמנון בנו בכורו, אונס את תמר אחותו, וכאשר בנו הנוסף אבשלום אחי תמר מאותה אם, נוקם את נקמתה ורוצח את אמנון. שנים לאחר מכן אבשלום מורד באביו ועושה הפיכה שבמהלכה הוא מנסה להרוג את דוד, ואף שוכב עם פלגשיו של דוד ולבסוף נהרג בידי יואב שר צבאו של דוד.

בספרי מלכים ודברי הימים מסופר עליו שמת בשיבה טובה, עושר וכבוד, לאחר שבנו שלמה נמשח למלך. בתלמוד מסופר על שיחתו עם ה' אודות פטירתו, ועל פטירתו בחג השבועות. ע"פ המסורת, מקום קבורתו הוא בעיר דוד ליד כפר הסילוואן. יש הסוברים כי מקום קבורתו בהר ציון אשר בירושלים, אבל כנראה טעות בידם.

בניו של דוד שנולדו בחברון: הבכור אמנון לאחינועם ביזרעאלית, שני דניאל לאביגיל הכרמלית. השלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור. הרביעי: אדוניה בן חגית. החמישי שפטיה בן אביטל. הששי יתרעם לעגלה אשתו.

ובירושלים נולדו לו: שמעא ושובב ונתן ושלמה מבת-שבע. ויבחר ואלישמע ואליפלט ונגה ונפג ויפיע ואלישמע ואלידע ואליפלט ותמר אחותם.

מאוחר יותר מסופר שהוא אהוב על העם בשל עממיותו. שמו של דוד על פי המדרש הוא אלחנן. מקור טענת המדרש הוא בספר שמואל ב, פרק כ"א, פסוק י"ט, שם מתואר גיבור של דוד תושב בית לחם הנלחם ב"גלית הגיתי" שחניתו כ"מנור אורגים". לפי זה, "דוד" הוא שם ייצוגי המתאר את הקרבה בין עם ישראל לקב"ה (כמופיע בשיר השירים - "אני לדודי"), שם המילה דוד מייצגת את ה', שכן דוד מתואר כאידאל של הקשר בין האדם לאלוהיו. על-פי ספר הזוהר, נקרא דוד המלך "בדחנא דמלכא" (=ליצן המלך). הליצן של הקב"ה. מכיוון שבתהלים הוא אומר שהוא חטא בכדי להצדיק את הקב"ה, וזה כביכול גרם לקב"ה לחייך.

הוגי דעות רבים ביהדות, כמו למשל המהר"ל מפראג באופן בולט, ראו בדוד המלך את המלך האידאלי, את הדוגמה למלך המשיח ואת תקומת בית דוד כסמל הגאולה העתידה. על-פי המסורת, המשיח יהיה מזרע בית דוד, ולכך משמעויות רבות, כמו המנהג להוסיף בסוכות בנוסח התפילה, את המשפט: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", כבקשה לבניין מלכות ישראל מחדש. בשל אותה מסורת, ייחס עצמו ישו הנוצרי לבית דוד, אף שבאמונה הנוצרית המאוחרת יותר מקובל שלא היה לו אב כלל אלא נולד מרוח הקודש. בית המלוכה הבריטי אף הוא מייחס את עצמו לדוד המלך, ובטקסי ההכתרה שלו נהוג לצטט את הפסוקים על המלכת שלמה בגיחון.

שמואל ייבין מציין כי דוד היה בעל אמונה חזקה ורגשות דתיים עמוקים שדורש אל האלוהים ונשמע לדברו שהגיע בידי נביאיו. רגש דתי זה הוא שהביאו לידי מעשה של חסידות מופרזת בכמה ובכמה מקרים שהבולט בהם הוא ההמנעות מפגיעה בשאול המלך הרודפו להמיתו, כמו גם הפגיעה שהוא פוגע בנער שמספר לו, כי המית את שאול הגווע לפי בקשתו, כמו גם הריגתם של המתנקשים במלך איש בושת, בנו של שאול המלך.

"וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ:" (שמואל א', כ' י"ז)
"וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל." (שמואל א כ, מא)
דברי דוד בקינתו על יהונתן: "נֶפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִים".
על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות (ה, טז): "כל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".

הקהילה ההומוסקסואלית עושה שימוש ביחסי דוד ויונתן ומציגה אותם כדוגמה תנ"כית לזוגיות חד מינית, במסגרת המאבק להכרה חברתית וחוקית בקשר בין בני זוג מאותו מין. פרשנות זו עוררה זעם רב בקרב חוגים דתיים (במיוחד כשהושמעה מעל דוכן הכנסת בפי יעל דיין). שוללי פרשנות זו מצביעים על העובדה כי לאמיתו של דבר אין בתנ"ך, המתייחס להומוסקסואליות בשלילה קיצונית, כל רמז להיבט מיני ביחסי דוד ויונתן. דוד דווקא היה ידוע באהבת נשים (שהובילה אותו להסתבכויות כמו במעשה דוד ובת שבע) ובמספר רב של נשים ופלגשים. ניתוח הטקסט המקראי של תיאור יחסיהם של דוד ויהונתן אכן מצביע על אהבה עזה, אבל אין בו זכר לאהבה מינית.

בארכיאולוגיה
כיום אין ממצאים ארכיאולוגיים המתייחסים ישירות למתואר על דוד ומסיבה זו היו שפקפקו בקיומה של ממלכה מאוחדת גדולה כפי שמסופר בתנ"ך על דוד ושלמה, למרות שאין שום ממצא מנוגד. ישנם מספר ממצאים המסייעים לתיאור התנ"כי:

ממצאים בבית שמש העשויים להעיד על קיום שלטון מרכזי חזק בתקופה זו [1]).
כתובת תל דן בה מופיע השם "בית דוד" לתאור בית המלכות ביהודה, מצביעה על קיומו של אדם בשם "דוד", שייסד את בית המלוכה ביהודה או לכל הפחות שזו מיוחסת אליו בזמן כתיבת הכתובת.
מציאת מבנה גדול מאוד, ככל הנראה ארמון, במקום בו בנה דוד לפי המסופר בתנ"ך את ביתו.
אין זה סביר שיימצאו עדויות אודות פרטי הסיפורים על דוד, משום שגם אם תועדו במקור נוסף, קשה להאמין שהוא שרד. אולם ניתן לברר האם הסיפור מתאים לתקופה. כך למשל, חוקרים ישראלים מצאו לאחרונה באתר ארכיאולוגי בתל גת כתובות שמלמדות על כך שהשם 'גוליית' הוא אכן שם פלשתי מהתקופה [2]. ישנם ממצאים רבים שתיארוכם אינו ברור. כך, בניה ממלכתית נרחבת המיוחסת על ידי רוב החוקרים לדוד, מתוארכת לפי החוקרים המינימליסטיים לימי אחאב.

דוד בספרות
משה שמיר - כבשת הרש
מרים ילן-שטקליס - ג'נג'י
ג'וזף הלר - אלוהים יודע - על ימיו האחרונים של דוד
שטפן היים - דו"ח דוד המלך
יעקב פרידמן (מאידיש בנימין טנא) - המלך נוטה למות
אהוד בנאי - דוד ושאול (שיר געגועים)
בת-שבע אהרוני - איש חייל ואגדה

דוד באמנות
דמותו של דוד מתוארת באמנות היהודית והערבית כבר בתקופה הרומית. לעיתים תיאור דוד כנגן יוצר הקבלה והשפעה מתאור דמותו של אורפאוס. באמנות הרנסנס תואר דוד על ידי אמנים רבים ביניהם מיכאלנג'לו, דונטאלו וורוקיו. בתקופת הבראוק ידוע פסלו של ברניני.