רחל

רחל פגשה את יעקב (על פי פירוש- בהיותה בת חמש עשרה) ליד הבאר, בדיוק כששאל את שאר הרועים אם הם מכירים את לבן דודו. המקרא מספר שיעקב עזר לרחל להשקות את צאנה ונשק לה, והיא מהרה להודיע לאביה על בואו.

כשהגיע יעקב לביתו של לבן, ביקש לישא לאישה את רחל, אך לבן דרש ממנו לעבוד בעבורה- ברעיית צאנו- במשך 7 שנים תמימות. לאחר שעבר זמן זה, טמן לבן ליעקב מלכודת והשיא לו במרמה את אחותה הבכירה של רחל, לאה, ונדרש לעבוד 7 שנים נוספות עד שזכה לשאת לאישה את רחל, האישה אותה אהב. רחל שלא רצתה לראות את אחותה לאה מתביישת, שיתפה פעולה ומסרה לה את ה"סימנים" (אותם נתן לה יעקב, כדי לזהותה בוודאות).

המקרא מספר במפורש כי יעקב אהב את רחל יותר מאשר את לאה, אך זו זכתה בבנים רבים, בעוד רחל הייתה עקרה. עניינים אלו גרמו לתחרות וקנאה בין האחיות. (מעניין לציין שיש דמיון רב בין סיפור זה לבין הסיפור בספר שמואל אודות אלקנה ושתי נשותיו חנה ופנינה) רחל אף נתנה ליעקב את שפחתה בלהה לאשה, כדי שיהיה לה ממנו נצר. השמות שנתנה רחל לילדי בלהה, דן ונפתלי, מבטאים את שמחתה, את כמיהתה לילד משלה, ואת המתח עם אחותה.

לאחר שנים רבות של עקרות ילדה לבסוף בן, וקראה לו יוסף, שם המציין את כבודה שהושב ואת הציפיה לבן נוסף ("וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר."). אחריו ילדה רחל עוד בן, וקראה לו בן-אוני. יעקב קרא לו בשם בנימין. במהלך לידה קשה זו נפטרה רחל.

רחל ברחה עם משפחתה מארם, ולקחה עמה את התרפים (על פי הפרוש - פסלים או כלים של חיזוי העתיד) של לבן אביה. אביה רדף אחריהם בחיפוש אחר התרפים אך רחל הסתירה אותם ממנו בעורמה. יעקב, שלא ידע את מעשיה של רחל אמר ללבן בשבועה אודות התרפים "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה". המפרשים מסבירים שזו הסיבה לכך שרחל מתה בגיל צעיר.

במהלך חייה נדדה עם יעקב דרומה: מפדן לגלעד, ומשם למחניים, לשכם ולבית לחם. רחל נפטרה בלדתה את בנימין כשהיא בדרכה לאפרת, בבית לחם, ביום י"א בחשוון. על פי הפירוש הייתה בת 36 במותה.

מקום קבורתה שנוי במחלוקת. יש המאמינים כי הוא נמצא סמוך לבית לחם של היום, במקום המכונה "קבר רחל". לעומת זאת יש הסבורים, שעל פי איזכור מקום קברה בספרי הנביאים אין זה המקום האמיתי, ומקום קבורתה נמצא מצפון לירושלים, באזור בנימין.

המדרש מתמודד גם עם סיפור גניבת התרפים, שממנו יכול להשתמע שרחל השתמשה בהם, ודבר זה לא מתיישב עם בנייתה של רחל כדמות חיובית. הפירוש המקובל הוא שבזמן ההוא עוד לא היו אמצעים מפורשים בהם ניתן לעבוד את האל, והיא אילתרה על פי מה שהיא מכירה.

בתורה מתואר חיכוך בין רחל ליעקב, כשבקשה ממנו: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן - מֵתָה אָנֹכִי." והוא ענה לה שהאל הוא הנותן בנים ועליה לבקש זאת ממנו. המדרש מספר שנולדו לה בנים בגלל שבסוף בקשה אותם מהאל.

הצניעות שגלתה כשמסרה את הסימנים התגלתה אחר כך בתכונותיו של המלך שאול, שהיה מצאצאיה. השתיקה בה בחרה - עברה לבנימין בנה, שידע על מכירת יוסף ושתק, ולאסתר המלכה שלא גילתה את מוצאה היהודי.

רחל מייצגת במקומות שונים את דמות האם המתפללת ומבקשת רחמים עבור בניה המצויים בצרה - עם ישראל. אחד מפסוקי הנחמה המוכרים ביותר בספרי הנבואה, המצוי בספר ירמיה (ל"א, י"ד-ט"ז) מעמיד את רחל כדמותו המרכזית: "כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים - רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".

בשל הפסוקים הללו רחל היא גם דמות מרכזית במדרשים על מגילת איכה. רש"י, בעקבות מדרש הפסיקתא רבתי כותב בפירושו (בראשית מח,ז): "יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים..."

רש"י מפרש את דבריו של יעקב ללבן, "ברחל בתך הקטנה", כך:

 פרשנויות רבות יש לבכיו של יעקב באותה פגישה, ואין האחת טובה מרעותה. האם יעקב בכה משום שאחרי כל התלאות במדבר הרגיש שהגיע סוף-סוף אל המנוחה? ואולי בכה משום שהיה אדם חששן ודאגן, ואחרי היציאה המבוהלת מתחת יריעות האוהל של אמו והפחד מנקמת אחיו מצא לו סוף-סוף מחסה ומקלט? ואולי בכה משום ההתרגשות החזקה, הכרוכה בהתאהבות כה מהירה? ואולי צדקו האומרים שבכוח הנבואה ראה יעקב פתאום את עתידו הנפתל והמיוסר, שהוא נפרש לפניו?

אין ספק שהמעמד כולו היה מעמד מרגש מאוד, ואני סבור שההתרגשות הזאת, והבכי, והנשיקה הראשונה, והמאמץ המרהיב והמרשים הכרוך בגלילת האבן, הם שעמדו ליעקב ולרחל במשך השנים שתבואנה. שבע שנות עבודתו ברחל, ושבע השנים הנוספות, לאחר שניתנה לו לאה במרמה.

ואכן, מן הפגישה, הנשיקה והבכי ליד הבאר בחרן מתחיל מסע אהבה שאין דוגמתו: סיפור האהבה של יעקב ורחל. סיפור של המתנה, של ציפייה, של מסירות, של רמייה, של סבלנות, של שברון לב ושל אמונה. גם האודיסיאה עוסקת בציפייה ממושכת של בני-זוג, והיא מפורטת וארוכה הרבה יותר, אבל ככל שהדבר נוגע ליחסי הזוג, סיפורם של יעקב ורחל מורכב ומעמיק שבעתיים.

אם כן, המסע לא תם שם, על-יד הבאר, וגם לא בנישואי יעקב ורחל. הוא נמשך גם בנתיבים של נדודים ממש, וגם בנתיבי הנפש ובנפתולי האהבה של בני הזוג.

שבע שנים עבד יעקב ברחל, "ותהיינה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". כה פשוט. בלי הסבר. בלי פרטים. שבע שנים, ואחרי נישואין ללאה, עוד שבע שנים.

אבל לאלוהים יש תוכניות משלו וחיי האהבה והמשפחה של יעקב עוד יעברו תהפוכות. עתה הוא חי חיי נישואין עם שתי אחיות, האחת אהובה ואחת שנואה. כך בפירוש: שנואה. התנ"ך עצמו מגדיר כך את לאה, אבל אלוהים, אכזרי ואירוני, שלא לומר נסייני, פותח את רחמה של השנואה וסוגר את רחמה של האהובה. דווקא יעקב, שניחן במגע של קסם בכל מה שנגע לפריון העדרים, אינו מוליד ילדים מרחל.

עתה מתחרות שתי הנשים האומללות על לב הבעל, וכל אחת מנופפת בנשקה שלה. זו בדרך האהבה, וזו בדרך הפריון. זו ברחם אהוב, נכסף ועקר, וזו ברחם שנוא ופורה.

ולאה יולדת. היא יולדת ויולדת ויולדת, הוי, כמה שהשנואה הזאת יולדת! כל שנה היא מביאה עוד בן לעולם, והילדים הללו, כך היא מאמינה, יסללו לה את דרכה אל לב יעקב.

כל ילד וכל שם של ילד הם זעקה שהיא זועקת לאהבתו. על הבן הראשון נאמר: "ותקרא שמו ראובן, כי אמרה כי ראה ה' בעוניי כי עתה יאהבני אישי."

הבן השני הוא שמעון, "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי".

ואחריו: "ותהר עוד ותלד בן ותאמר, עתה הפעם יילווה אישי אלי, כי ילדתי לו שלושה בנים. על כן קראה שמו לוי."

והרביעי: "ותהר עוד ותלד בן ותאמר, הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה, ותעמוד מלדת."

ללאה יש ארבעה בנים ואין לה אהבה. לרחל יש אהבה ואין לה אפילו בן אחד. מי תקדים להיוואש? מאיזה צד תתפרץ הקנאה לראשונה? נכון. מצדה של רחל: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ותקנא רחל באחותה. ותאמר אל יעקב: הבה לי בנים ואם אין – מתה אנוכי."

אבל הזמן חולל שינויים גם ביעקב, לא רק בנשותיו. עתה, כאשר רחל באה אליו בטענות, הוא משיב לה בכעס ובגסות: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר: התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?" כלומר, אלוהים הוא שמונע ממך פרי בטן, ולא אני. את היא העקרה, ולא אני. עובדה – הרי יש לי ילדים מאחותך.

כל האכזריות שבעולם צפונה בתשובה הזאת. אם אנחנו משווים אותה לתשובת אלקנה לחנה, אף היא עקרה שצרתה יולדת, נגלה נשמה אחרת לגמרי. אלקנה אומר לחנה: "למה תבכי [...] ולמה ירע לבבך, הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים." זאת אמנם תשובה של אידיוט, אבל היא מראה לפחות על חיבה ועל טוב-לב. גם יעקב וגם אלקנה אינם מסוגלים לפתור את בעיית העקרות, אבל אלקנה מציע לחנה רגש ונחמה, ואילו יעקב כבר אינו מסוגל להתמודד עם כל עוצמת השנאה והקנאה והייאוש והמתח שרוחשים אצלו בבית. הוא לא עומד בזה. הוא פשוט לא עומד בזה.

בקנאתן, מכניסות שתי הנשים גם את השפחות למעגל הפריון המשפחתי, והכול מתעברות ויולדות בבית יעקב. לאה יולדת והשפחות יולדות והכבשים והעזים, כמקובל בבית יעקב, ממליטות בקצב גם הן. רק רחל עומדת בעקרותה, ושנים עוברות עד שמתחולל הנס: "ויזכור אלוהים את רחל, וישמע אליה אלוהים, ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן." (אגב, תומאס מאן, כרמז לבאות, מתאר גם את לידת יוסף כלידה קשה, אף שאין לכך כל רמז בתנ"ך.)

רחל קוראת לבנה יוסף. שם שיש לו שני הסברים. האחד: "אסף אלוהים את חרפתי" והשני: "יוסף ה' לי בן אחר". עדיין אין הנפשות הפועלות יודעות זאת, אבל התפישה שמאחורי שני ההסברים האלה תביא על רחל את מותה. הנורמות הללו, שהעקרות היא לא רק טרגדיה, אלא גם חרפה, שהאשה מוערכת בפריונה, שאהבתם של רחל ויעקב צריכה להימדד במספר הילדים ולא בשבעא השנים ההן, שכימים אחדים היו בעיניו באהבתו אותה – המיתו את רחל.

ייתכן שהמריבה הקודמת היתה אירוע חד-פעמי, ייתכן שלידת יוסף השיבה את לב יעקב אל רחל. מכל-מקום, הגילוי הבא של האהבה שיעקב רוחש לה ואת העדפתה על פני לאה יופיע לכבוד הפגישה עם עשו, בדרך בחזרה לכנען:

וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש. ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים.

בבית של יעקב, כך מתברר, אין צורך לשאול את אבא את מי מהילדים הוא הכי אוהב. העמדת המשפחה מול סכנה אפשרית היא הצהרה ברורה של יעקב. את יוסף הוא הכי אוהב, ואת אמא של יוסף הוא הכי אוהב. עובדה, אותם הוא שם אחרונים, כי להם הוא דואג. כמה שנים אחר-כך, כשאנו נתקלים בשנאתם הנוראה של האחים ליוסף, אנחנו מבינים שהיא נבטה בערוגה ישנה ופורייה מאוד. לא רק חלומותיו המרגיזים של יוסף וכתונת-הפסים שקיבל הצמיחו אותה, אלא שכבות ששקעו עוד מלבן של האמהות האחיות.

עשו, על אף חשדנותו של יעקב ועל אף שנאת הפרשנות המסורתית אליו, מתגלה כאן כאח ידידותי וסלחן, שאינו נוטר טינה. הוא לא פוגע ביעקב והפורענות האמיתית אורבת בהמשך הדרך, בעברו המערבי של הירדן. אנחנו מתקרבים אל מותה הנורא של רחל. אותו מוות שממיטה עליה התשוקה לבן נוסף.

ויסעו מבית-אל ויהי עוד כברת-הארץ לבוא אפרתה. ותלד רחל ותקש בלדתה. ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המיילדת: "אל תיראי, כי גם זה לך בן."

זהו המשפט המזעזע ביותר בכל הסיפור. רחל גוססת על האובניים והמיילדת לא אומרת לה: אל תיראי, יש עזרה בדרך. או: אל תיראי, אדוני יהיה בעזרך. אלא: "אל תיראי, כי גם זה לך בן." כלומר: את יכולה למות בשקט, רחל, לא חייך הם החשובים, אלא חיי הבן הנוסף שאת נותנת לבעלך.

"ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן-אוני, ואביו קרא לו בנימין."

ומכאן והלאה נעלמת רחל מן הסיפור התנ"כי. תומאס מאן שב ומעלה אותה בזכרונו של יעקב באלף תמונות ואופנים, אבל סופר "בראשית" עושה זאת רק עוד פעם אחת, שנים רבות אחר-כך, בארץ מצרים. לפני ברכת האב הזקן לבניו, הביא אליו יוסף את בניו שלו, את הנכדים אפרים ומנשה, ופתאום יעקב מזכיר אותה, את רחל, ואת מותה הוא מזכיר, מתוך ערגה נוראה, ובתחושה של אשמה המבצבצת מבין המלים, המלים המעידות שמעולם לא נמחקה מזכרונו ומגעגועיו: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם."

אבל בצוואתו הוא מבקש להיקבר עם לאה במערת המכפלה, כי בחיי יעקב היתה תמיד חלוקה ברורה בין ענייני הלאום וההיסטוריה ובין חייו האישיים.

לכאורה, רחל מנודה מן הפנתיאון הלאומי, ומי שזכתה בכבוד הסופי היתה לא צרתה, אבל אני חי בשלום עם קבורתה הנפרדת של רחל, ואני שמח שאינה קבורה במערה הנוראה הזאת, בשכנות לשרה המרשעת ולרבקה הרמאית ומתחת למתפללים הקנאים המתגודדים ונצים שם. כמה משמעותית היא העובדה שהם להוטים אחרי מערת המכפלה ולא אחרי קבר רחל.

שנים רבות אחרי מותה נזכר בה גם ירמיהו הנביא, שהלאומנים הגסים של תקופתו רדפוהו ואסרוהו. על רחל הוא מדבר, ולא על לאה. עליה ולא על רבקה ושרה. דווקא הוא, האיש שאמר "ארור היום אשר יולדתי בו", ידע לזהות ברחל את האם האמיתית, ובהשראתה העניק לנו את הפסוקים הנפלאים: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם על בניה כי איננו."

מצבת קבורת רחל

נגה הראובני

"בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל, בגבול בנימין, בצלצח".

"ויסעו מבית אל, ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה, ותלד רחל ותקש בלדתה... ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה, היא בית לחם" (לה 16; 19).

"ואני, בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם" (מה 7).

"בני גבעון תשעים וחמשה. אנשי בית-לחם ונטופה מאה שמונים ושמונה. אנשי ענתות מאה עשרים ושמונה. אנשי בית-עזמות ארבעים ושנים" (ז 25-28).

הקו השלם מסמן את כביש המכוניות העובר כיום מצפון לדרום, ליד רמה. הקו המרוסק מסמן
את הדרך המשוערת שעשה יעקב מבית אל לאפרת - עין פרה.