יעקב

היחסים בין יעקב ועשיו מעולם לא היו אוהדים במיוחד. כאשר עשיו חזר באחד הפעמים מצֵידו והוא עייף, ביקש מיעקב להלעיט אותו מנזיד העדשים שהכין. יעקב הסכים למכור לו את נזיד העדשים תמורת הבכורה, בה עשיו זילזל. זמן מה לאחר מכן ביקש יצחק (העיור) לברך את עשיו קודם מיתתו. רבקה, שהכירה בהבדלים בין שני בניה, רצתה להעניק את הברכות ליעקב דוקא, והיא ציותה על יעקב להתחפש ולקבל את הברכות במרמה. יצחק אמנם חשד מעט שאין זה עשיו העומד לפניו, ובהזדמנות זו טבע את המשפט המפורסם "הקול קול יעקב, והידים ידי עשיו". אך כאשר מישש את יעקב (שעטה על עצמו עורות עזים, מבעוד מועד) השתכנע שהוא עשיו, בשל שעירותו. כאשר יעקב הצליח במשימתו, שטם אותו עשיו - על אף שקיבל ברכות מסוימות מיצחק אף הוא - ותיכנן להרגו לאחר מיתת אביו.

 

 

יעקב נמלט לחרן, הולדת י"ב השבטים
על פי עצת אמו נמלט יעקב לחרן. בדרכו הוא נשכב לישון בהר המוריה, שם הוא חולם חלום נבואי בו אלוקים מבטיח לו שיהיה עמו בכל אשר ילך. בדרכו, דולק אחריו אליפז בנו של עשיו בשליחות אביו להרגו. יעקב נותן לו את כל רכושו, בנימוק ש"עני חשוב כמת", וממשיך לדרכו.

סכסוך שפרץ בין האחים הביא למכירת האח הצעיר יוסף למדינים, ומאוחר יותר ירד למצרים. ליעקב סיפרו האחים כי "טרוף טורף יוסף". במשך 22 שנה בהם יוסף שהה במצרים, היה יעקב משוכנע שהוא מת.

---

 

יַעֲקֹב

יעקב הוא השלישי בשלשלת האבות של עם ישראל: אברהם, יצחק ויעקב, והוא אביהם של 12 שבטי ישראל. ייתכן שהשם יעקב הוא צורה מקוצרת של השם "יַעֲקֹבאֵל", שהיה מקובל בקרב עמים קדוּמים באיזורנו.
לפי בראשית כ"ה 26 מדרש השם יעקב הוא על שום שאחז בעַקֵב אחיו-תאומו עֵשָׂו בשעת הלידה (כשנולד אחריו). לפי פרק כ"ז 36, משמעות הפועל "עקב" היא "רימה", כלומר, עוֹקְבָה = מירמה, וזו גם המשמעות העולה מהשם יעקב אצל הנביאים ירמיה (ט' 3) והושע (י"ב 4).
"יעקב" הוא שם פרטי, אך הוא מתייחס גם לעם ישראל כולו: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך, ישראל" (במדבר כ"ד 5).
השם "יעקב" הוחלף בשם "ישראל" כחלק מברכה שניתנה ליעקב (בראשית ל"ב 28-26, ל"ה 10-9). משמעות השם "ישראל" ניתנת במדרש שם: "כי שָׂרִיתָ (= נאבקת) עם אלוהים ועם אנשים – וַתּוּכָל (=וניצחת)". יעקב ממשיך להיקרא בשני השמות - יעקב או ישראל, גם אחרי שקיבל את שמו הנוסף.  
הסיפורים על יעקב מובאים בספר בראשית בפרקים כ"ה-נ'. מסופר כי עוד לפני שנולד קיבלה רבקה אמו בשורה על גורל העם שיצמח ממנו (פרק כ"ה). בחלק מהסיפורים מתוארים המאבקים בין יעקב, שהיה הבן הנבחר ובעל הייעוד, לבין אחיו התאום עֵשָׂו, שהיה הבכור. יעקב קונה מעשו את הבכוֹרה (פרק כ"ה), ולאחר מכן לוקח ממנו במירמה את ברכת יצחק אביהם (פרק כ"ז). יעקב נאלץ לברוח מהארץ מפחד עֵשָׂו (פרק כ"ח). הוא בורח לפַּדַן אֲרָם אל משפחת אמו, ושם נושא לאשה את לֵאה, ואחר כך את רחל (פרק כ"ט). בהמשך נולדים לו 12 בנים ובת משתי נשיו, ומשפחותיהן זִלְפָּה ובִלְהָה (פרקים ל'-ל"א). יעקב חוזר לכנען, משלים עם עשו אחיו (פרקים ל"ב-ל"ג) ומתיישב על גב ההר (פרקים ל"ד-ל"ה).
בניו הרבים של יעקב מקנאים ביוסף, אחיהם הצעיר, שאותו אהב יעקב במיוחד והִפְלָה אותו לטובה. כדי לנקום ביוסף, הם מוכרים אותו לעבדות במצרים (פרק ל"ז). במשך השנים יוסף עולה לגדולה במצרים (פרק ל"ט ואילך), וכל משפחת יעקב מצטרפת אליו (פרק מ"ו). יעקב זוכה לראות את נכדיו בני יוסף - מנשה ואפרים - ולברך אותם (פרק מ"ח). לבסוף הוא מברך את 12 בניו (פרק מ"ט), ומת במצרים (פרק נ').
המגמה החינוכית בסיפורי יעקב היא דתית-לאומית: היא מדגישה את המשך היחס המיוחד שבין ה' לאבות האומה, את הייעודים האלוהיים לעתיד העם ולהשגת הזכות על הארץ, ואת ההשגחה האלוהית המלווה את אלה שה' בחר בהם – גומלת עמם חסד מצד אחד, ומענישה על כל עֲבֵירָה מצד שני.
אישיותו של יעקב מורכבת ביותר. במאבקיו על הבכורה עם אחיו התאום ועל פרנסת משפחתו בבית לבן הארמי, הוא משתמש בעורמה ובמרמה. מצד שני, הוא עובד נאמן ללבן, שמרבה לרמותו. בפרשת דינה ושכם הוא מנסה להגיע לפשרה, ומוכיח את בניו שפעלו בכוח ובמרמה.
התורה מְגַנָּה את יעקב על התנהגותו כלפי אָחִיו, ומתארת בפירוט את הייסורים הקשים שבאו עליו כעונש על  חטאו. רק לאחר שייסוריו כיפרו על חטאו - התקיימו ברכות ה' בזרעו.

---

 

יעקב אשר שם שמו ישראל

 

שיעור ס''א - ס''ב

[ע"פ שיעור של כנרת רוזנברגר]

בשני סיפורים בתנ"ך יש פסוק שמזכיר, באופן מנותק לחלוטין מהקשרו, שה' שינה את שמו של יעקב לישראל. נקרא את שני הסיפורים:

מל"א יח 21-39, בתיאור ה"תחרות" בין ה' לבין הבעל על הר הכרמל: " וייגש אליהו אל כל העם, ויאמר: 'עד מתיי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?! אם ה' האלוהים לכו אחריו, ואם הבעל - לכו אחריו!'; ולא ענו העם אותו דבר. ויאמר אליהו אל העם: '... וייתנו לנו שניים פרים, ויבחרו להם הפר האחד וינתחוהו וישימו על העצים, ואש לא ישימו; ואני אעשה את הפר האחד, ונתתי על העצים, ואש לא אשים. וקראתם בשם אלוהיכם, ואני אקרא בשם ה', והיה האלוהים אשר יענה באש, הוא האלוהים'... ויקחו את הפר אשר נתן להם, ויעשו, ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצוהריים לאמור הבעל עננו, ואין קול ואין עונה; ויפסחו על המזבח אשר עשה... ויהי כעבור הצוהריים, ויתנבאו עד לעלות המנחה; ואין קול ואין עונה ואין קשב. ויאמר אליהו לכל העם: 'גשו אליי!', וייגשו כל העם אליו; וירפא את מזבח ה' ההרוס. וייקח אליהו שתים עשרה אבנים, כמספר שבטי בני יעקב - אשר היה דבר ה' אליו לאמור 'ישראל יהיה שמך' . ויבנה את האבנים מזבח בשם ה'... ותיפול אש ה', ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר; ואת המים אשר בתעלה ליחכה. וירא כל העם, וייפלו על פניהם; ויאמרו 'ה' הוא האלוהים! ה' הוא האלוהים!' ".
מל"ב יז 32-36, בתיאור מעשיהם של הגויים שהביא מלך אשור לשומרון לאחר שהגלה משם את בני ישראל: " ויהיו יראים את ה'; ויעשו להם מקצותם כוהני במות, ויהיו עושים להם בבית הבמות. את ה' היו יראים; ואת אלוהיהם היו עובדים, כמשפט הגויים, אשר הגלו אותם משם. עד היום הזה הם עושים כמשפטים הראשונים: אינם יראים את ה', ואינם עושים כחוקותם וכמשפטם, וכתורה וכמצוה אשר ציווה ה' את בני יעקוב אשר שם שמו ישראל . ויכרות ה' איתם ברית, ויצוום לאמור: 'לא תיראו אלוהים אחרים; ולא תשתחוו להם - ולא תעבדום ולא תזבחו להם. כי אם את ה', אשר העלה אתכם מארץ מצרים בכוח גדול ובזרוע נטויה - אותו תיראו; ולו תשתחוו ולו תזבחו... "

בשני הסיפורים לא ברור - מה הטעם להזכיר, באמצע הסיפור, שה' שינה את שמו של יעקב אבינו לישראל?! (ואם כבר מזכירים פרטים מעברו של יעקב אבינו - למה לא מזכירים, למשל, "כמספר שבטי בני יעקב, אשר היו לו שתי נשים ושתי פילגשים", או "אשר ציווה ה' את בני יעקב, אשר נולד בארץ כנען וירד מצריימה"...? למה דווקא הפרט הזה?)

כדי לענות לשאלה, ננסה להבין את משמעותו של שינוי השם. שינוי השם נזכר בספר בראשית בשני מקומות, ובכל מקום יש לו משמעות אחרת:

בראשית לב27-29, לאחר שיעקב נאבק עם "איש" שמיימי ויכול לו, ה"איש" עדיין לא משנה את שמו של יעקב, אלא רק מברך אותו ומאחל לו ששמו בעתיד יהיה 'ישראל': " ויאמר [האיש] 'שלחני כי עלה השחר!'; ויאמר: 'לא אשלחך כי אם בירכתני!'. ויאמר אליו: 'מה שמך?'; ויאמר: 'יעקב'. ויאמר: 'לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל ; כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכל' ":
'יעקב' הוא שם שמציין חולשה ונחיתות - אדם שהולך בעקבות אחרים (" וידו אוחזת ב עקב אחיו "); 'ישראל' הוא שם שמציין גדולה ועוצמה - מלשון שר - " כי שר ית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל ". באותו לילה הפגין יעקב עוצמה ועצמאות בלתי רגילה, כשנאבק לבדו עם אותו ה"איש", וה"איש" בירך אותו ששמו ישתנה בהתאם. (גם הנביא הושע התייחס לשינוי זה [ יב4 ]: " בבטן עקב את אחיו; ובאונו שרה את אלוהים ").
בראשית לה, לאחר כיבוש שכם, כאשר יעקב עולה לבית אל, ה' אכן קורא ליעקב 'ישראל', כמו שבירך אותו ה"איש": " ויאמר אלוהים אל יעקוב: 'קום עלה בית אל ושב שם; ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בבורחך מפני עשיו אחיך'.ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עימו: 'הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם, והיטהרו, והחליפו שמלותיכם; ונקומה ונעלה בית אל; ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי, ויהי עימדי בדרך אשר הלכתי. וייתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם, ואת הנזמים אשר באוזניהם; ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם. וייסעו; ויהי חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב. ויבוא יעקב לוזה, אשר בארץ כנען - היא בית אל; הוא וכל העם אשר עימו. וייבן שם מזבח, ויקרא למקום 'אל בית אל', כי שם נגלו אליו האלוהים בבורחו מפני אחיו. ותמת דבורה מינקת רבקה, ותיקבר מתחת לבית אל תחת האלון; ויקרא שמו 'אלון בכות'.
ויירא אלוהים אל יעקוב עוד, בבואו מפדן ארם; ויברך אותו. ויאמר לו אלוהים: 'שמך יעקב; לא ייקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך!'. ויקרא את שמו 'ישראל' . ויאמר לו אלוהים: 'אני אל שדי, פרה ורבה - גוי וקהל גויים יהיה ממך; ומלכים מחלציך ייצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק - לך אתננה; ולזרעך אחריך אתן את הארץ. ויעל מעליו אלוהים במקום אשר דיבר איתו. ויצב יעקב מצבה, במקום אשר דיבר איתו - מצבת אבן; ויסך עליה נסך, וייצוק עליה שמן. ויקרא יעקב את שם המקום, אשר דיבר איתו שם אלוהים - 'בית אל'. ויסעו מבית אל, ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה; ותלד רחל, ותקש בלדתה. ויהי בהקשותה בלדתה, ותאמר לה המיילדת: 'אל תיראי, כי גם זה לך בן'. ויהי בצאת נפשה, כי מתה, ותקרא שמו 'בן אוני'; ואביו קרא לו 'בנימין'... "
'יעקב' הוא שם שמציין רמאות (" הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים "; " כל אח עקוב יעקוב וכל רע רכיל יהלוך... לימדו לשונם דבר שקר... " - ירמיהו ט3), כמו 'עקום', 'עקיף', 'עקלקל'. 'ישראל' הוא שם שמציין יושר. בכל הקטע, לפני ואחרי שינוי השם, עובר יעקב תהליך של "התיישרות" והתנתקות מהרמאות:
הוא מצווה על אנשיו להיפטר מאלהי הנכר שלהם, שאותם עבדו בשיתוף עם ה', ולעבוד רק את ה' - באמת ובלב שלם [בעבודה ב'שיתוף' יש קצת רמאות - האנשים לא עובדים את ה' מתוך אמונה אמיתית, אלא רק מתוך מחשבה של "אם לא יועיל - גם לא יזיק", ובמקביל עובדים כוחות נוספים שהם חושבים שאולי יועילו להם...]
הוא קובר את דבורה, מינקת רבקה אמו - ובכך נפרד מאמו שהסיתה אותו לרמות את אביו;
הוא קובר את רחל - ובכך נפרד מאשתו שגנבה את התרפים של אביה.
שינוי השם מ'י עקב ' ל' ישר אל' הוא חלק מהתהליך (גם הנביא ישעיהו ניבא שבעתיד [מ4] " והיה ה עקוב ל מישור והרכסים לבקעה ").

עכשיו נחזור לשני הסיפורים מספר מלכים. המשותף לשניהם הוא, שבשניהם נזכר שבני-יעקב עובדים את ה' בשיתוף עם אלהים אחרים!:

מל"א יח - בני ישראל " פוסחים על שתי הסעיפים ", עובדים גם את ה' וגם את הבעל;
מל"ב יז - הגויים שהגיעו לשומרון " את ה' היו יראים; ואת אלוהיהם היו עובדים... ", והפסוק מציין שהם ממשיכים בכך את ה"מסורת" של בני ישראל שהוגלו משומרון - " ...כמשפט הגויים, אשר הגלו אותם משם. עד היום הזה הם [הגולים] עושים כמשפטים הראשונים... ".

יעקב אבינו זכה לשם "ישראל" רק לאחר שציווה על בני ביתו שיזרקו את כל האלילים שלהם ויפסיקו "לפסוח על שתי הסעיפים". ולכן, בשני הסיפורים שבהם מתארים את בני-יעקב שעובדים את ה' בשיתוף - מזכירים שיעקב נקרא גם ישראל, כדי לרמוז ולהזכיר להם - "אתם לא רק בני יעקב - אתם גם בני ישראל; אם תעזבו את האלילים ותעבדו את ה' לבדו - תהיו ראויים לשם ישראל!"

אראל [תוספת]: עדיין לא הסברנו את הקשר למשמעות הראשונה של שינוי השם - " כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל ". לדעתי המשמעות היא, שכדי להתגבר על "יצר הרע של עבודה זרה", לעזוב את האלילים ולעבוד את ה' לבדו - צריך הרבה עוצמה; האלילים משתלטים על המוח, וצריך להיאבק בהם בכוח רב כדי להוציא אותם משם. רוב העמים לא מסוגלים לעמוד בכך, ולכן ה' התיר להם לעבוד כוחות אחרים יחד אתו, כמו שכתוב (דברים ד19-20) " ופן תישא עיניך השמיימה, וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמיים, ונידחת והשתחווית להם, ועבדתם - אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, תחת כל השמיים. ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, להיות לו לעם נחלה, כיום הזה ", כלומר: לעמים אחרים מותר לעבוד את צבא השמיים (יחד עם ה'), אבל עם ישראל הוא מיוחד - הוא צריך לעבוד את ה' לבדו, ויש לו כוח לזה - " כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל ".