1) נמרוד הוא דמות תנ"כית המוזכרת בספר בראשית, פרק י', כבנו של כוש, בן חם, בן נוח.
2) נמרוד, ישוב יהודי כפרי ברמת הגולן, הינו היישוב היהודי הגבוה ביותר במדינת ישראל.
3) מבצר נמרוד (ידוע גם בשמות קַלְעַת נַמרוּד וקַלְעַת אֶ-צוּבֵּייבָּה) הוא אתר ארכיאולוגי מתקופת ימי הביניים ובו שרידי מבצר גדול אשר נבנה ובוצר במרוצת השנים על ידי צבאות איובים וממלוכים.
1) נמרוד - הדמות התנ"כית
בניגוד לרוב הדמויות המוזכרות בפרשת נוח, נמרוד אינו מייצג אב קדום של עם כלשהו, אלא עומד כדמות בפני עצמו. הוא אינו מוצג בציון שמו בלבד, כדמויות האחרות בפרשה, אלא מובאים גם פרטים מועטים על חייו, על-פיהם היה גיבור ציד ושמלכותו השתרעה החל מבבל וארך ועד שנער, ומיוחסת לו גם בניית הערים נינוה, כלח, רסן ורחובות עיר (מקום שאינו מזוהה כיום). בספר מיכה פרק ה', נזכרת "ארץ נמרוד" בהתיחס לאשור.
במדרש נמרוד נחשב כדמות שלילית ביותר, כנראה מכיוון ששמו מתפרש כמביע רצון למרוד כנגד האלוהים, ועיסוקו בציד מצייר אותו כשליט אכזר ואלים. בין השאר מיוחסת לו במדרש היוזמה של בניית מגדל בבל, וכמו כן מסופר עליו במדרש שצווה להשליך לכבשן את אברהם, בעודו צעיר, בשל סירובו לסגוד לאלילי בבל.
למרות הדימוי השלילי שנקשר לו, השם "נמרוד" הוא שם עברי מקובל, אם כי יש חוגים דתיים המתנגדים לקריאה לילדים בשם זה.
זיהוי
בעת העתיקה, דמותו של נמרוד זוהתה לעתים עם נינוס, המייסד האגדתי של נינוה. פרשנויות חדשות יותר הציעו לזהות אותו עם נינורטה, אל הציד והחקלאות האכדי, או עם אנמרקר, המלך המופיע ברשימת המלכים השומרית כמלכה הראשון של ארך.
נמרוד באומנות
בקומדיה האלוהית של דנטה, נמרוד מוצג כענק, וכנידון למדור התשיעי של הגיהנום. העונש שנגזר עליו הוא ללהג באופן אינסופי, מבלי שאחרים יוכלו להבין אותו, או הוא את דברי האחרים (בדומה לרעיון בלילת השפות בסיפור מגדל בבל).
שיר עממי בשפת הלדינו בשם "כאשר המלך נמרוד" או "אברהם אבינו", מתאר את העימות בין נמרוד לאברהם. בשיר, נמרוד רואה כוכב המבשר על הולדתו המתקרבת של אברהם, ומורה על הרג כל התינוקות, אך אמו של אברהם נמלטת אל השדות ושם יולדת את בנה. כאשר אברהם גדל הוא מכריז על אמונתו באלהים ומתעמת על כך עם נמרוד. נמרוד מצווה להעלותו על המוקד, אך אברהם יוצא ממנו ללא פגע.
האמן יצחק דנציגר יצר את הפסל נמרוד, המגלם את האידאלים של התנועה הכנענית, המציגים את האדם השורשי המחובר לאדמתו.
בסלנג אמריקאי, השם נמרוד משמש ככינוי גנאי לאדם טיפש ומעצבן. המקור לכך, ככל הנראה, הוא בסרטוני באגס באני, בהם השתמש באגס בשם נמרוד ככינוי מזלזל ליריבו, אלמר פאד, שבדומה לנמרוד התנכ"י, גם הוא גיבור ציד.
נמרוד
נינו של נח. גיבור ציד לפני ה'
נמרוד נודע בגבורתו אשר כולם יראו מפניו. אברהם אבינו היה הראשון שמרד בו והשלך לכבשן האש וניצול. קיימים מדרשים רבים בחז"ל על נמרוד. הוא מופיע גם בקוראן לא בשם נמרוד אבל המוטיב של הויכוח בין אברהם לנמרוד "מי הוא האלוה?" מופיע, וכן בספרות היונית.
נמרוד - בן כוש בן חם בן נח. נמרוד היה גיבור בארץ, איש ציד לפני ה', ראשית ממלכתו בבל וארך ואבד וכלנה בארץ שנער (בראשית י' ח'-י"א).
בכתבי היתדות שנמצאו בחורבות אשור ובבל בא השם "נמורוד" לא כשם איש פרטי אלא כשם כללי ליושבי בקעת פרת, במשמעות איש קרבות או איש מלחמה. בקעת שנער הייתה מלאה חיות שונות, ויושביה היו גיבורים, ומשלוח ידם ציד חיות ועופות.
גם בפי הנביא נקראת בבל ארץ נמרוד (מיכה ה' ה'). כנראה שנעשה נמרוד שם תואר לכל איש יודע ציד שבא מהארץ ההיא.
בתלמוד ובמדרשים
נמרוד היה מלך בדור הפלגה, ונתן לו הקב"ה גדולה, והתגאה בה,ואמר לבנות המגדל. ונקרא נמרוד כי המריד את כל העולם כלו על הקב"ה במלכותו (פסחים ע"ד: חולין פ"ט).
המגדל שבנה נקרא "בית נמרוד" שהוא כמו ע"ז (ע"ז נ"ג:), כי עשה עצמו אלוה.
הכותנות שעשה הקב"ה לאדם ואשתו היו עם נח בתיבה, והנחילן לנמרוד. ובשעה שהיה נמרוד לובש אותן, כל בהמה וחיה ועוף שהיו רואים עליו את הכתנות, באים ונופלים על פניהם לפניו. והיו בני אדם סבורים שהוא מגבורתו, לפיכך המליכו אותו עליהם (פדר"א).
בחרבות בבל, במקום שמראים עיר בשם "נמרוד", נמצא גם בל-נמרוד, ועבודתו ארכה אלפי שנים אחריו.
נמרוד הוא אמרפל ונקרא כן מפני שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש (ערובין נ"ג.) וכאשר ניצול, נתן נמרוד לאברהם את עבדו אליעזר במתנה (פרקי דר"א פט"ז) ולפי תרגום יונתן (בראשית י"ד י"ד) היה אליעזר בן נמרוד.
לפני שנולד אברהם היה נמרוד כופר בקב"ה, והיה מתגאה בעצמו, ואומר שהוא אלוה, ואנשי זמנו היו עובדים ומשתחווים לו. אברהם כיחש באלהותו של נמרוד, ונמרוד צווה להשליכו לכבשן אש וניצל בדרך נס. כראות זאת נמרוד וכל שריו התחילו להאמין בשם ה' אלהי אברהם (סוף שבט מוסר, יעלינעק בהמ"ד ח"א 25, קובץ מדרשים קטנים להורוויץ 45).
עם ספור זה מסכימים דברי חז"ל: יבוא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד ע"ז (ע"ז ג').
בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש,
אמר גבריאל לפני הקב"ה: רבש"ע!
ארד ואצנן, ואציל את הצדיק מכבשן האש.
א"ל הקב"ה: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד.
(פסחים קי"ח. ב"ר פמ"ד י"ג).
נבוכדנצר היה מצאצאיו של נמרוד (חגיגה י"ג).
נמרוד באגדה הערבית
בקוראן לא נזכר נמרוד במפורש אבל המבארים פרשים פסוק רס"ב בפרק השני: "הלא ראית אשר התווכח עם אברהם אודות אלוה" וכו' על נמרוד ומלחמותיו עם אברהם, הביאור הזה העירם להתחקות אחרי הספורים הנמצאים אודותיו בספרי היהודים ולשימם בספרותם עם הוספות רבות. והם מספרים לאמר:
נמרוד בן כנען היה רע מראה מאוד עם פנים מגואלים ומעוררים זועה. בהיוולדו חפץ אביו להמיתו, אך אמו הסתירה אותו ונתנה אותו לאחד הרועים לגדלו. גם בהמות השדה יראו מן הילד ונסו מפניו, והרועה נאלץ להשליכו אל הים. הים הקיאו ליבשה, שם מצאה אותו "נמרה" והניקה אותו. אנשי העיר לקחוהו אליהם וקראו לו נמרוד לאמור: "הנמרה" הניקתו.
ספור דומה מביא גם הסופר היווני הרודוטוס (א' 120-89):"כרש" מלך פרס נמסר אחרי היוולדו מאבי אמו אסטיאניס מלך מדי לרועה בהמות, כי ירא פן יירש את מלכותו לכשיגדל. הרועה השליך אותו לים, ושם הניקתו כלבה. גדל נמרוד והיה איש גיבור חיל, ויצא ללכוד ערים לא לו. כאשר קם כנען למלחמה נגדו, המית אותו נמרוד מבלי דעת כי אביו הוא. הוסף ללכוד ערים וארצות עד כי מלכותו השתרעה על כל הארץ. בחר לו את העיר "כותא רבא" למושב, ומלא את ידי תרח הנגר לשרת לפניו. חלומות איומים ומקרים נוראים החרידוהו והרגיזהו, ומסרו לו כי הולדת אברהם קרובה לבוא, והוא אשר יפילהו מכיסאו. בערב יום השישי הוא יום העשירי לירח הראשון נולד אברהם בכותא רבא. (גם ב"ב צ"א, ב"ר פצ"א, מורה נבוכים פכ"ט, יסופר כי אברהם נולד בכותא).
פעם אחת שאל אברהם את אמו:
"מי הוא אדוני?"
ותאמר "אני".
"ומי הוא אדונך?"-
"אביך".
"ומי הוא אדון אבי?"-
"נמרוד".
"ומי הוא אדון נמרוד?" הוסיף לשאול. אך אביו יסרהו על שאלתו זאת.
ראה אברהם כוכב מזהיר ועולה על כפת הרקיע ואמר:
"זה הוא אדוני".
אולם אחרי אשר חשך הכוכב אמר:
"אין נפשי אל הכוכבים אשר חשך יכסם" וכו'.
ראה את השמש יוצאת מקצה השמים ואמר:
"הנה זה הוא אלוה כי הוא המאור הגדול". כאשר פנתה לערוב קרא בקול גדול אשר הגיע לאוזני כל היצורים "אין אל כאלוה ואין שני לו!".
הדברים האלה נשמעו לנמרוד, אך ציווה להביא לפניו את אברהם, ודבר אתו משפטים על מחשבותיו אלה, ויאמר:
"עבוד אותי כי אנכי יצקתיך".
ויען אברהם ויאמר:
"שקר הדבר! יוצרי ומחוללי הוא אלוה האחד!"
ויאמר נמרוד "ומה מעשה אלוה?"
ויאמר אברהם "אלוה ממית ומחיה".
ויאמר נמרוד: "גם אנכי הנני ממית ומחיה, כי בידי לקרוא דרור לאשר נגזר עליו משפט מות, ולהמית במקומו אשר אין לו משפט דמים".
"אבל אלוה מחיה מתים וממית חיים בדבר פיו" ענה אברהם כמנצח;
"אלוה מוציא השמש ממזרח התוכל להוציאה ממערב"? ....
נחרד נמרוד ולא יכל לענות אותו (קוראן פרק ב' פסוק רס"ג, ופ"ו ע"ה-ע"ט; ועי' ס' הישר נח ובדר"א זומא פכ"ח).
ויצו נמרוד להכין תבערה גדולה ולהשליך בתוכה את אברהם.
ארבע שנים נשאו אנשים נשים וילדים עצים על הכבשן
ותגדל המדורה וישליכו את אברהם עליה.
ויקרא אלוה אל האש:
"היה קרה ושלוה על עבדי אברהם!"
וישב אברהם באש מבלי אשר נגעה בו לרעה.
הדברים האלה, המועתקים מלה במלה מהקוראן (כ"א ס"ט) הם בספר שבט מוסר פרק ל"א המביא אגדות שלמות מספרי הערבים.
לבסוף אסף נמרוד צבאותיו ויצא למלחמה על אברהם,
וגם הוא יצא לקראתו עם שבעים איש, ויתייצבו מערכה מול מערכה.
וישלח אלוה הצרעה, ותשב על לחי נמרוד ותחדור אל מוחו,
ותקרקר בשרו חלבו ודמו כארבעים שנה, ולא יכול לאכול ולשתות,
רק הכה בפטיש על ראשו למען הקל מכאוביו.
ויהי היום ויך אחד משריו הדוגלים על ראשו בכוח, למען השקט הצרעה
וירוצץ גלגלתו וימת.
והצרעה עפה משם ותקרא בקול: "אין אל כאלוה ואברהם נביאו ואוהבו".
הגדה זו דומה למסופר על טיטוס (גיטין נ"ז).
מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל
2) נמרוד - ישוב
מקור השם
שמו של היישוב נובע מקירבתו למצודת נמרוד.
גיאוגרפיה
היישוב נמצא בפסגת הר קטע, בגובה 1110 מטרים מעל פני הים, בקירבת היישובים הדרוזים: מסעדה, מג'דל שמס ועין קיניה, והיישוב היהודי נווה אטיב.
היסטוריה
היישוב הוקם על ידי גרעין נח"ל ב־31 בינואר 1982 וטקס העלייה על הקרקע נערך ביום העצמאות של מדינת ישראל בשנת 1982, ונקרא נח"ל נמרוד. בינואר 1999 הפך ליישוב אזרחי.
אוכלוסין
כיום מתגוררות בישוב 6 משפחות.
כלכלה
כלכלת היישוב מתבססת על תיירות ונופש. במקום מופעלים מסעדה ובקתות אירוח (צימרים).
מקורות נוספים
מיכה לבנה, גולן - 20 שנה ועוד 2000, משרד הביטחון הוצאה לאור, 1993.
3) מבצר נמרוד
מבצר נמרוד (ידוע גם בשמות קַלְעַת נַמרוּד וקַלְעַת אֶ-צוּבֵּייבָּה) הוא אתר ארכיאולוגי מתקופת ימי הביניים ובו שרידי מבצר גדול אשר נבנה ובוצר במרוצת השנים על ידי צבאות איובים וממלוכים. המבצר ממוקם בשיאה של שלוחה צרה למרגלות הר החרמון, כ-3 קילומטר מדרום-מערב לישוב נווה אטי"ב.
בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1867, תיאר הסופר מארק טוויין את המבצר במילים: "זהו ככל הנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם".
תוכן עניינים:
1 כינוייו של המבצר
2 היסטוריה של המבצר
3 מבנה המבצר
3.1 חלקים עיקריים במבצר
4 ראו גם
5 לקריאה נוספת
6 קישורים חיצוניים
כינוייו של המבצר
כיום קרוי המבצר על שם הגיבור התנ"כי נמרוד, אולם אזכורו הקדום ביותר של המבצר בכינוי זה, נמצא בתעודות מהמאה ה-19 בזמן שלטון העותומנים בארץ ישראל. שמו הקדום של המבצר: קלעת א-צביבה, מוזכר רבות החל מהמאה ה-13 עת הושתו היסודות למצודה על ידי שליט עיר המחוז הסמוכה בניאס.
לגבי פרוש המונח א- צביבה נחלקות הדעות בין המצדדים במשמעות המילולית של השם - "המזנקת אלי ציד", לבין אלו הגורסים כי מקור השם במילה הערבית צביב, שפרושה "מצוק", מילה התואמת היטב את התיאור לאזור המצוקי בו נבנה המבצר.
היסטוריה של המבצר
קלעת נמרוד בצילום ממזרח. בחלקה התחתון של התמונה ניתן להבחין במגדל העוז ששימש כ "מצודה בתוך מצודה" למקרה בו יפרצו החומות החיצוניות של המבצרבמשך שנים רבות סברו החוקרים כי מבצר נמרוד אינו אלא מבצר צלבני, שהוקם כבר בשלהי שנות העשרים של המאה ה-12 בזמן שהצלבנים שלטו בעיר בניאס. מחקרים חדשים הוכיחו כי המבצר הוקם לראשונה על ידי האיובים מאה שנים מאוחר יותר, בשלהי שנות העשרים של המאה ה-13 (כלומר: בערך ב-1230) , כחלק מנסיונות ההתגוננות של השליטים האיוביים מפני מתקפה של קיסר גרמניה ורומא הקדושה, פרדריך השני פון הוהנשטאופן. העדויות ההיסטוריות לקיומו של המבצר לפני התקופה הזו נמצאות במשורה, ולרוב מנוסחות בלשון עמומה המונעת את זיהויו הוודאי של המבצר.
את המבצר העומד כיום במקום הקים שליט הבניאס אלעזיז עת'מאן, ככל הנראה במימון של אלמלכ אלמעט'ם שליט דמשק. ההיסטוריון המוסלמי סבט אבן אלג'זי (1185/6-1256) שהועסק על ידי שליטי דמשק ונחשב למקור המהימן ביותר לתולדותיה של האימפריה האיובית, כותב בביוגראפיה של אלמלכ אלעזיז עת'מאן במפורש כי "הוא היה שליט בניאס... והוא זה שבנה את א-צביבה". המחבר משתמש במלה הערבית "בנא" שמשמעותה לבנות דבר חדש. במקורות הלטיניים נזכר המבצר לראשונה בתיאור מסעו של ארכיבישוף מרסיי מדמשק לארץ ישראל בשנת 1238. הבישוף, כך נאמר שם, "בחן בקפידה את הארץ [מדמשק] בואכה צפת, ולא ראה שום ביצור מלבד סובבה, אשר בה שלט הנכד של הסולטאן האמור."
בתחילת המאה ה-13 נרקמה ברית בין יורשו המצרי של צלאח א-דין, הסולטן אל כאמל, לבין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לפי ברית זו יעניק הסולטן לצלבנים את ירושלים, וזאת תמורת עזרה צלבנית בכיבוש דמשק וסביבותיה מידי אחיו אל מעט'ם. כתגובה לברית זו החלו בשנת 1227 אל מעט'ם שליט דמשק ואחיו אלעזיז עת'מאן בביצור רחב היקף של המצודה, ביצור אשר הקנה לה את חזותה כיום. עבודות הביצור נמשכו כשלוש שנים ובסופן הייתה המצודה למבנה עצום ומוגן היטב, אשר מנצל היטב את הנוף המצוקי כחומות מגן טבעיות למבצר וליושביו.
בשנת 1260 הביאו המונגולים את קיצה של השושלת האיובית. הם כבשו את האזור כולו ובכלל זה גם את בניאס וקלעת א-צביבה. אולם שליטתם של המונגולים במבצר הייתה קצרה ביותר שכן מספר חודשים לאחר שזכו בה בקרב, הם איבדו אותה לטובת כוחותיו של ביברס הממלוכי לאחר שהאחרון הביס את הכוחות המונגולים בקרב עין ג'אלות.
חלקו המערבי של המבצר כפי שנשקף מראש מגדל העוזבייברס פיאר את המצודה, ביצר אותה, והעניק אותה כארמון לסגנו - ביליק. את מפעל הבנייה הגדול שלו הנציח בייברס בכתובת משנת 1275 הנמצאת במבצר גם כיום. בייברס העניק למבצר ולעיר שתחתיו מעמד של נציבות הכפופה לממלכת דמשק, אשר העומד בראשה מונה ישירות בידי הסולטן בקהיר.
עם גירושם הסופי של הצלבנים מארץ ישראל במאה ה-13 איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית, אך מעמדה המדיני לא נפגע ואפילו התחזק. המצודה, אשר הוכרזה כנציבות עצמאית, שימשה החל מהמאה ה-15 כמעין ארמון-כלא לאצילים אשר מרדו בשלטון המרכזי של האימפריה הממלוכית.
בתקופת השלטון העותמני באזור החל המבצר מאבד ממעמדו עד לנטישתו הסופית. במשך מאות שנים עמד המקום בשיממונו כאשר הוא משמש כמחסה לרועים ועוברי אורח מזדמנים מפני פגעי מזג האויר.
ערב מלחמת ששת הימים שימש המבצר כעמדת תצפית למטווחי התותחים הסורים, ולאחר כיבוש רמת הגולן והחרמון בידי ישראל הוא הוכרז כגן לאומי. באתר נערכו עבודות שימור פיתוח אשר כללו הכשרת כניסה למטיילים בצידו המערבי של המבצר.
מבנה המבצר
צורתו הכללית של המבצר מוארכת וצרה, בהתאם לשלוחה עליה הוא נבנה. אורכו מקצה לקצה הוא כ-420 מטרים, ורוחבו משתנה בין כ-60 מטרים בנקודה הצרה ביותר ל-150 מטרים בזו הרחבה ביותר. המבצר הוקף לכל אורכו בחומות אבן, אשר בקרבן שובצו מגדלי שמירה בהתאם לצורך. כך נוצר ההבדל בין החומה הצפונית, אשר נמצאת מעל למצוק תלול ביותר המשמש מחסום טבעי לפולשים, אשר בה מוקם מגדל אחד בלבד, לבין החומה הדרומית, אשר אשר עשרת המגדלים שבולטים מתוכה נועדו להקשות על הגישה הקלה יחסית מצד זה. בחלקו המערבי של המבצר מצויים ארבעה מגדלים גדולים, אשר מטרתם הייתה הגנה על החומה המערבית, אשר נמצאת בסמוך לרחבה טבעית המאפשרת כינוס כוח פריצה לפני החומות. ברחבה זו ממוקם כיום חניון המכוניות שבכניסה לאתר.
בחלקו המזרחי של המבצר נבנה "מגדל העוז" (בצרפתית: "דנג'ון"). זהו למעשה מבצר בתוך מבצר, אשר נועד לשמש מחסה ומפלט אחרון באם נפרצו חומותיה החיצוניות של המצודה. מגדל העוז מוגבה ביחס לשאר חלקי המבצר וחולש על כל חלקיו ושעריו. במגדל זה נמצאו שרידי אולמות מפוארים, בריכות מים וחדרים רבים, ומכאן יש להניח כי היה זה החלק במבצר בו השתכן כדרך קבע המושל במקום. הכניסה אל מגדל העוז נחסמה במערכת של שלושה שערים מאסיביים, הנמצאים בפינה הצפון-מערבית שלו, והמגדל כולו הוגן על ידי ארבעה מגדלים פנימיים, אחד בכל פינה.
בימי קיומו חולק המבצר לשני חלקים, החלק העליון כלל את מגדל העוז ואת מרגלותיו, והכניסה אליו התבצעה על ידי מגדל קטן אך מבוצר בחומה הדרומית, מגדל אשר כיום נותרו ממנו רק עיי חורבות. חלקו המערבי של המבצר, החלק התחתון, היה החלק בו רוכזו התחומים המנהלתיים דוגמת מאגרי המים והאורוות. לתחום זה היו שתי כניסות, האחת בחומה הדרומית והאחת בחומה המערבית. כל הכניסות למבצר היו חלק ממגדלי ההגנה, כאשר מול כל שער נבנה מגדל המגן עליו.
חלקים עיקריים במבצר
המגדל הדרום-מערבי. מגדל זה מהווה את שער הכניסה למבצר כיום.
מגדל מגן על הכניסה המערבית.
מגדל הכניסה המערבית.
המגדל הצפון-מערבי.
המגדל הבודד בחומה הצפונית.
המגדל הצפון-מזרחי, שימש להגנה על הכניסה למגדל העוז.
המגדל המזרחי.
מגדל מגן לשער המתחם העליון (הרוס ברובו).
מגדל שער הכניסה למתחם העליון (הרוס ברובו).
מגדל עגול (הרוס בחלקו).
"המגדל היפה" אשר הגן על השער הדרומי למתחם התחתון.
מגדל השער הדרומי למתחם התחתון.
שער הכניסה למגדל העוז.
מתחם מגדל העוז.
אולם הטקסים.
מיקום החלקים השונים במבצר. מבט מדרום
ראו גם
היסטוריה של ארץ ישראל
מבצר וביצורים
לקריאה נוספת
רוני אלנבלום 'מי בנה את מבצר נמרוד?', אצל יוסף דרורי (עורך) ארץ ישראל בתקופה הממלוכית, הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשנ'ג, עמ' 13-30.
ראובן עמיתי, 'הכתובות האיוביות במבצר נמרוד (צביבה)' אצל יוסף דרורי (עורך) ארץ ישראל בתקופה הממלוכית, הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשנ'ג, עמ' 31-42.
Moshe Hartal (ed.) The al-Subayba (Nimrod) Fortress Towers 11 and 9, Israel Antiquities Authority Reports No. 11, Jerusalem 2001.
הוסף תגובה